מטונימיה, האנשה ותקינות לשונית - מה המנחים לא מספרים לכם

כשאני עורך עבודות אקדמיות לא פעם אני נתקל בהערות לשוניות של המנחה שמעולם לא נתקלתי בהן קודם בעבודתי כעורך לשון ובלימודי הלשון העברית. אחד הביטויים שמנחים הכי אוהבים לפסול הוא הביטויים להלן: "המאמר טוען", "העבודה עוסקת" "המחקר בדק" וכדומה.

הטענה שלהם היא שעבודה אינה יכולה לעסוק, כפי שמאמר אינו יכול לטעון. כלומר הם פוסלים את ההאנשה. לכן הם יעדיפו גוף ראשון - "בעבודה זו עסקתי" או פועל סביל  - "במאמר זה נבדק". אבל האם זו באמת טעות? נראה שניסוח זה כולל שתי תופעות לשוניות מוכרות: האנשה ומטונימיה. 

האנשה בלשון ובמקורות היהודיים

האנשה היא ייחוס תכונות אנושיות למה שאינו אנושי, כמו חפץ, צמח או חיה. האנשה מוכרת מהספרות, השירה, הפזמונאות והקומדיה. הנה כמה דוגמאות להאנשה:

הצל שלי ואני - יהודה פוליקר 

שמיים בוכים  - אסתר שמיר

הכסף מדבר - ביטוי

לשקר יש רגליים - ביטוי

האנשה אפשר למצוא גם בקומדיה, למשל בסרטונים של ניר וגלי,  או בסרטי אנימציה אחרים שבהם חיות וחפצים מדברים (למשל היפה והחיה).

האנשה במקורות היהודיים

בשירה המקראית נהוגה האנשה לעיתים קרובות, למשל "השמים מספרים כבוד אל… יום ליום יביע אומר…" (תהלים י"ט 3-2). גם נוטים לייחס לאלוהים תכונות אנושיות, כמו כעס, אהבה ועוד. תיאורים אלו יצרו מחלוקת ביהדות: האם אפשר לראות את אלוהים כבעל תכונות אנושיות?

האנשה מופיעה פעמים רבות גם במשלים, למשל במשל יותם. במשל זה העצים מבקשים להמליך עליהם מלך, ורק האטד מסכים. בתלמוד אפשר למצוא את הסיפור על תנורו של "עכנאי". לפיו רבי יהושע מנסה להצדיק את טענותיו באמצעות מעשי ניסים, בהם  "המים יוכיחו" , "החרוב יוכיח" וכן הלאה. 

יהיה מי שיאמר שאולי האנשה טובה לשירה ולמשלים. אבל מה הקשר בינה לבין עבודה אקדמית? עבודה אקדמית צריכה להיות עניינית, להימנע מרמזים ומדו משמעות. לא כל מה שטוב לניר וגלי טוב לדוקטורט. כאן אני מגיע לתופעה לשונית אחרת, המטונימיה.

מהי מטונימיה

המילה מטונימיה מקורה ביוונית ופירושה "שימוש בשם במקום שם אחר". המשמעות היא  למעשה החלפת שם בשם אחר בשל סמיכות אליו למשל, בניגוד למטאפורה המבוססת על דמיון.

הנה כמה דוגמאות למטונימיות: החלפת תוכן בכלי -  שתיתי בקבוק יין, שתיתי כוס מים; החלפת הכלי באדם - החצוצרות ינגנו;  החלפת יצירה במחבר - אני שומע רק עברי לידר;  החלפת קבוצה בפריט מאפיין - הכיפות הסרוגות; ועוד.

מטונימיה במקורות היהודיים

חלק מהמטונימיות התקבעו בשפה, כך למשל פי חמישה - זה שימוש באיבר במקום דבר אחר.  שימוש אחר במקרא הוא בשם העיר בצרה - בירת אדום - שלעיתים מחליפה את אדום.  גם הביטוי מס שפתיים הוא מטונימיה  - מס על דיבור, כלומר שפתיים במקום דיבור.

העבודה קבעה, המחקר אמר כמטונימיה - לא טעות

העבודה קבעה, המחקר טען וכו' הן מטונימיות מסוג היצירה שמחליפה את המחבר. כפי שכתבה לי גב' רונית גדיש מהאקדמיה ללשון:

 "מדובר בעניין סגנוני מובהק ועניין של טעם אישי. ​תופעה זו מכונה 'מטונימיה'. כך למשל מקובל לקרוא לחכמי היהדות על שם ספריהם (החזון איש אומר), להשתמש בשם עיר בירה במקום בממשלה השוכנת בעיר הזאת (וושינגטון החליטה). לטעמי אין סיבה לפסול התנסחויות כאלה".  גם בספרות הרבנית אפשר למצוא הרבה צורות כמו ההלכה מלמדת, התורה מספרת והגמרא קובעת.