אלא שיש בעיה. הניקוד שבו אנחנו משתמשים היום אינו משקף את ההגייה שלנו. שיטת הניקוד שלנו נקראת הניקוד הטברני ובה ייצוג לשבע תנועות. בינתיים בעברית המודרנית נשארו חמש תנועות בלבד. שרידים של ההגייה הטברנית אפשר למצוא בתפילה האשכנזית והתימנית, ואילו ההגייה שלנו כיום היא בנוסח הספרדי.

כך למעשה נותרנו עם שיטת ניקוד מסובכת שאינה משקפת את ההגייה ובה לכל תנועה יש שני ייצוגים לפחות. עולה השאלה: האם ילדים בגיל ראשית קריאה צריכים ללמוד את כל סימני הניקוד שעד מהרה ישכחו ולא עדיף להקל עליהם בניקוד פשוט יותר?

לא מדובר רק בתנועות עצמן. גם דגשים למשל, באותיות הידועות לשמצה בג"ד כפ"ת, אנחנו לא הוגים חצי מהם. התומכים בלימוד הניקוד הטברני מציינים שזו המסורת שלנו והילדים צריכים להכיר את כל הסימנים, גם אם אינם משמשים אותנו כיום אלא רק בשירים או במשחקי ילדים. ודאי גם בעתיד בלימודי הלשון יצטרכו להכיר אותם.

תומכי הגישה המקלה סבורים שיש לפשט ככל הניתן את הקריאה ולהמעיט בסימנים מיותרים, ובהתחלה לפחות ללמוד רק סימן אחד לתנועה, למשל פתח לתנועת a, סגול לתנועת e. עם התקדמות יכולת הקריאה והאוריינות אפשר ללמד סימנים אחרים, אם יהיה צורך.

מה אנחנו חושבים? דעתנו היא שבהתחלה לפחות יש היגיון רב בלפשט את מערכת הניקוד, גם אם אינה תואמת בדיוק את כללי האקדמיה או הניקוד המקראי. בהמשך כמובן צריך ללמד את כל סימני הניקוד ובהם החטפים, המסובכים כשלעצמם. עם זאת, מדובר רק בקריאה ולא בכתיבת סימני הניקוד.

מערכת הניקוד כאמור מסובכת וכיום כדי ללמוד אותה נדרשים סטודנטים לספרות עברית, לשון עברית ועריכה לשונית ללמוד אותה בקורס שנתי כתנאי מקדים. אומנם בעבר לימוד הניקוד היה חובה כבר בגילי בית הספר, אבל בבית ספר כמו בבית ספר מעטים זוכרים את כל הכללים ללא יוצא מן הכלל. לבד מההשכלה עורכים מקצועיים נעזרים במילונים מקוונים ומודפסים, וכן בתוכנות ניקוד. היתרון של נקדן אנושי הוא שהוא מזהה את הטעויות שעושות התוכנות, שכיום בעברית לפחות מתקשות לזהות הקשרים.

בדרור שירותי טקסט אנחנו עובדים רק עם בוגרי תעודות ותארים רלוונטיים ומנוסים בתחום. צריכים ניקוד למשחק ילדים או לשירי ילדים? צרו קשר במייל, בוואטסאפ, בפייסבוק או בטלפון.